העדפת תכנון כחול-לבן


בשנת 1997, לאור ההחמרה במצב האבטלה במשק, פתח הארגון במאבק נגד העסקת חברות זרות מענפי ההנדסה והתכנון, על-ידי גופים ישראליים בכלל ומוסדות ממשלתיים (דוגמת רשות הנמלים, פרויקט נתב"ג 2000 ונתיבי ישראל) בפרט. במסגרת המאבק התקיימו מפגשים עם חברי כנסת שונים, ובסיועם הוכנה טיוטת הצעת חוק ותקנות בנושא "העדפת תוצרת הארץ".

במקביל, קודמו יוזמות חקיקה בחוק המהנדסים והאדריכלים (כגון התניית רישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים באזרחות או תושבות ישראלית), כמו גם בחוק חובת המכרזים ותקנותיו.
בשנת 1998 החלה הפעילות לתת אותותיה. מנכ"ל משרד התשתיות ומנכ"ל משרד התחבורה הוציאו למספר גופים - מינהל מקרקעי ישראל, נתיבי ישראל, רכבת ישראל וכביש חוצה ישראל - הנחיה, התומכת בהעדפת מתכננים ואדריכלים ישראליים בפרויקטים ציבוריים.

בסופו של יום, תיקון לחוק חובת המכרזים בנושא העדפת תוצרת הארץ עבר בכנסת - וקבע כי החובה להעדפת התוצרת חלה גם על רכישת שירותים ולא רק על טובין ישראליים.
בנוסף, הארגון פעל על-מנת לכרוך את נושא רכש הגומלין במכרז להקמת עיר הבה"דים, מתוך מטרה לקדם את תחום התכנון בארץ ולאפשר לעוסקים בענף ההנדסה והאדריכלות להשתלב בתהליכים תכנוניים בעלי חשיבות לאומית.

משמעות ההישג: ככל שיותר חברות הנדסה ישראליות תהיינה מעורבות בפרויקטים תכנוניים (ובעיקר בפרויקטים רחבי היקף דוגמת עיר הבה"דים), כך יזכו ספקים ישראליים רבים יותר בעבודה, לא רק בענף התכנון אלא גם בתחומים אחרים המהווים שירותי עזר לאנשי התכנון.
לבחירה בתכנון כחול לבן יש השלכה גם על איכות התשתיות והבניה: מעבר לזמינות ולקרבה הגיאוגרפית, קיים יתרון עצום בהכרת אורח החיים (לרבות הביטחוני), הדרישות הישראליות בנושאי אקלים ומים, התקינה בישראל, וכמובן הידע הרב שנצבר בענף הבניה בישראל.